כשמישהו אומר "יש לי ביטוח מנהלים ישן", זה יכול להיות אחד מארבעה מוצרים שונים לגמרי, עם תנאים שונים בשמיים ובארץ. פוליסה משנת 1988 עם תשואה מובטחת צמודת מדד היא נכס נדיר. פוליסה משנת 2011 עם דמי ניהול גבוהים היא סיפור אחר לגמרי. לפני שמחליטים לגעת, צריך קודם לזהות מה בדיוק מחזיקים.
ארבעה דורות של פוליסות: מפת הדרכים
שוק ביטוחי המנהלים בישראל התגלגל דרך כמה רפורמות גדולות, וכל אחת מהן יצרה "דור" של פוליסות עם מאפיינים משלו. הטבלה הזאת היא המפה שכל בעל פוליסה ותיקה צריך להכיר:
| תקופה | שם הדור | המאפיין המרכזי | מה חשוב לדעת |
|---|---|---|---|
| 1965 עד סוף 1990 | מבטיחות תשואה (מעורב, גמלא, עדיף) | תשואה ריאלית מובטחת, צמודה למדד, מגובה באג"ח ח"ץ ממשלתיות | אי אפשר לשחזר תנאים כאלה בשום מוצר קיים |
| 1991 עד סוף 2003 | משתתפות ברווחים | הכסף מושקע בשוק ההון, דמי ניהול של 0.6% מהצבירה ועוד 15% מהרווח הריאלי | עד יוני 2001 מקדם קצבה מובטח של 166.64 |
| 2004 עד סוף 2012 | פוליסות חדשות עם מקדם | מבנה דמי ניהול מודרני, מקדם קצבה עדיין מובטח | המקדם גבוה מהדורות הקודמים, בסביבות 200 ומעלה |
| מ-2013 והלאה | פוליסות ללא מקדם מובטח | נאסר שיווק מקדם מובטח למצטרפים חדשים | היתרונות ההיסטוריים כבר לא קיימים |
המקור: כל זכות ופרסומי רשות שוק ההון. התנאים המחייבים הם אלה שבפוליסה הספציפית שלכם.
מבטיחות תשואה: הדור שאין לו תחליף
הפוליסות ששווקו משנות השישים ועד סוף 1990 נקראות פוליסות מבטיחות תשואה, והן באו בשלוש תצורות עיקריות: מעורב (סכום הוני שמשולם גם בהגעה לתום התקופה וגם במקרה מוות), גמלא (קצבה) ועדיף (שילוב של קצבה והון). המשותף לכולן: המדינה גיבתה אותן באגרות חוב מיועדות מסוג ח"ץ, צמודות מדד במלואן.
התוצאה היא תשואה ריאלית מובטחת, לפי שנת ההנפקה, בטווח של כ-4% עד 6.2% בשנה, צמוד למדד, בערבות המדינה. כדי להבין כמה זה חריג: היום אף מוצר פנסיוני לא יכול להבטיח תשואה כזאת, ואפילו מנגנוני הבטחת התשואה שהחליפו את האג"ח המיועדות בקרנות הפנסיה לא מתקרבים להתחייבות חוזית צמודה כזו לאורך עשרות שנים.
בפוליסות עדיף מהדור הזה מסתתר לרוב גם מקדם קצבה נמוך במיוחד: בפוליסות מ-1984 עד 1989 מקדם אופייני של 144.2, ובפוליסות 1990 מקדם של 153.02. על המשמעות הכספית של המספרים האלה כתבתי בהרחבה במדריך מקדם קצבה מובטח.
עוד יתרון שקט של הדור הזה: ברוב התוכניות אפשר לקבל הלוואה מחברת הביטוח כנגד הצבירה בפוליסה, בתנאים שנשענים על הביטחון של הכסף המובטח. ובפוליסות מעורב יש רכיב הוני, כלומר חלק מהכסף משולם כסכום חד פעמי ולא כקצבה, לפי כללי המס שחלים על כספים מהתקופה ההיא. אלה עוד שתי סיבות לא לקבל החלטות על פוליסה כזאת בלי לקרוא אותה לעומק.
שימו לב
פוליסה מבטיחת תשואה שמבוטלת או מנוידת מאבדת את ההבטחה לצמיתות. את הכסף אפשר להעביר, את התנאים אי אפשר לקחת. ברוב המוחלט של המקרים התשובה הנכונה לפוליסה מהדור הזה היא לא לגעת, גם אם מציעים לכם "לרכז הכל במקום אחד".
משתתפות ברווחים: 1991 עד 2003
בתחילת 1991 נסגר ברז האג"ח המיועדות לפוליסות חדשות, והחל הדור של הפוליסות המשתתפות ברווחים: הכסף מושקע בשוק ההון, והחוסך משתתף ברווחי תיק ההשקעות של חברת הביטוח. מבנה דמי הניהול בדור הזה ייחודי: 0.6% בשנה מהצבירה, ועוד 15% מהרווח הריאלי.
המבנה הזה מרגיז אנשים בשנים טובות, כי החברה לוקחת נתח מהרווח. אבל יש לו צד שני שרבים מפספסים: בשנים שבהן אין רווח ריאלי, רכיב דמי הניהול מהרווחים מתאפס, ונשארים רק 0.6% מהצבירה, פחות ממה שמשלמים רוב החוסכים בביטוחי מנהלים מאוחרים יותר. בנוסף, מבנה דמי הניהול הזה קבוע חוזית ולא ניתן להעלאה.
היהלום האמיתי בדור הזה הוא המקדם: מי שהצטרף עד יוני 2001 קיבל מקדם קצבה מובטח של 166.64 (למסלול בסיסי לגבר בגיל 65), שמבוסס על לוחות תמותה ישנים. מי שהצטרף מיולי 2001 עד סוף 2003 קיבל עדיין מקדם מובטח, אבל גבוה יותר.
הפוליסות מ-2004 והלאה: הדור שכבר פחות נוצץ
בשנת 2004 הפסיקו לשווק את התוכניות הישנות, ועברו לפוליסות במבנה מודרני: דמי ניהול מהצבירה ומההפקדות, מסלולי השקעה לבחירה, והפרדה ברורה בין חיסכון לכיסויים ביטוחיים. עד סוף 2012 הפוליסות האלה עדיין כללו מקדם קצבה מובטח, בדרך כלל בסביבות 200 ומעלה, ומ-2013 גם זה נעלם.
מאז 2014 דמי הניהול המרביים בביטוח מנהלים ובקופות גמל הם 1.05% מהצבירה ו-4% מההפקדות, לעומת 0.5% ו-6% בקרן פנסיה מקיפה. בפועל, בביטוחי מנהלים רבים מהדור הזה משלמים דמי ניהול קרובים לתקרה, בלי הטבות הדור הישן. זה הדור שבו שאלת ההחלפה הכי לגיטימית, ועליו כתבתי בנפרד במדריך דמי ניהול בביטוח מנהלים.
לגעת או לא לגעת: סדר הבדיקה הנכון
אחרי שזיהיתם את הדור, אפשר לגשת להחלטה. אלה הכללים שאני עובדת לפיהם:
- מבטיחת תשואה (עד 1990): כמעט תמיד שומרים. תשואה ריאלית מובטחת בערבות מדינה היא נכס שלא חוזר.
- משתתפת ברווחים עד יוני 2001: המקדם 166.64 שווה בדרך כלל הרבה יותר מכל חיסכון בדמי ניהול. בודקים לפני הכל את שווי המקדם.
- פוליסת 2001 עד 2012: אזור אפור. המקדם המובטח שווה כסף, אבל פחות, ודמי הניהול לרוב גבוהים. כאן עושים חישוב מסודר מול חלופת קרן פנסיה, כמו שפירטתי במדריך לעבור מביטוח מנהלים לקרן פנסיה.
- פוליסה מ-2013 והלאה: אין הטבות היסטוריות. ההשוואה מול קרן פנסיה היא כמעט תמיד לרעת הפוליסה, למעט מצבים מיוחדים כמו צורך בהגדרת עיסוק ספציפית בכיסוי אובדן כושר.
חשוב להדגיש: "לא לגעת בצבירה" ו"לאן להפקיד הפקדות חדשות" הן שתי שאלות נפרדות. אפשר להשאיר את הצבירה הוותיקה עם כל הזכויות שלה, ולהפנות את ההפקדות השוטפות למוצר זול יותר. בחלק מהפוליסות הוותיקות דווקא יש ערך גדול להמשך הפקדה דווקא אליהן (למשל כשההבטחה חלה גם על הפקדות חדשות), ובאחרות אין. זה סעיף שחייבים לקרוא בפוליסה עצמה.
ובאותה נשימה, בדקו מה הפוליסה הוותיקה לא נותנת: בחלק מהתוכניות הישנות כיסוי אובדן כושר העבודה חלש או לא קיים, סכומי ביטוח החיים נשחקו ביחס לשכר של היום, ומסלול ההשקעה קפוא. לפעמים ההחלטה הנכונה היא לשמור את הצבירה הוותיקה כמו שהיא, ולבנות את הכיסויים הביטוחיים העדכניים במוצר אחר לצידה. שמירה על פוליסה ותיקה היא לא תחליף לבדיקה שהתיק כולו מכסה אתכם היום.
מניסיוני
ליוויתי מנהלת חשבונות שהחזיקה שלוש פוליסות: עדיף מ-1989, משתתפת ברווחים מ-1996 ופוליסה מ-2010. סוכן הציע לה לאחד את שלושתן לקרן פנסיה אחת "כדי לעשות סדר". הסדר הזה היה מוחק תשואה מובטחת של יותר מ-5% צמוד למדד ושני מקדמים מובטחים. בסוף ניידנו רק את הפוליסה מ-2010, והשארנו את שתי הוותיקות בדיוק איפה שהן. סדר עושים בניירת, לא בזכויות.
עזיבת עבודה: הרגע שבו פוליסות ותיקות נשברות
רוב הנזקים לפוליסות ותיקות לא קורים בגלל החלטה מודעת, אלא סביב עזיבת עבודה. ההפקדות נעצרות, אף אחד לא מטפל בפוליסה, וכעבור חודשים מגלים שכיסויים ביטוחיים פקעו או שרציפות הזכויות נפגעה. בפוליסות שבהן ההטבות מותנות ברציפות ביטוחית, הפסקת הפקדות ממושכת בלי הסדר ריסק עלולה לעלות ביוקר.
וכאן נכנס גם הצד של ביטוח לאומי, כי עזיבת עבודה היא אירוע שחי בשני העולמות במקביל: מול ביטוח לאומי מתנהלת הזכאות לדמי אבטלה, ומול חברת הביטוח מתנהל גורל הפוליסה והפיצויים. תקופת אבטלה היא בדיוק התקופה שבה חשוב לוודא שכיסוי אובדן כושר העבודה וביטוח החיים לא נופלים, כי מי שנפגע בדיוק אז נשאר בלי מטרייה פרטית, וקצבאות ביטוח לאומי לבדן נמוכות בהרבה מהשכר. את הטיפול הנכון בכספי הפיצויים בסיום העסקה פירטתי במדריך פיצויי פיטורין: רצף זכויות, רצף קצבה או משיכה.
מוקש נוסף בעזיבה: כספי הפיצויים שבפוליסה. משיכה שלהם בסיום העסקה נראית מפתה, אבל בפוליסות ותיקות היא עלולה לפגוע גם בזכויות ההיסטוריות שחלות על הצבירה כולה, וגם בפטור העתידי על הקצבה. לפני שמושכים שקל, בודקים מה המשיכה עושה לתנאי הפוליסה ולתכנון המס בפרישה.
טיפ
עוזבים עבודה עם פוליסה ותיקה? בקשו מחברת הביטוח הסדר ריסק זמני כבר בחודש הראשון. הוא שומר על הכיסויים הביטוחיים ועל רציפות הזכויות בעלות נמוכה יחסית, עד שתתחילו לעבוד במקום חדש ותחליטו בשקט מה עושים עם הפוליסה.
המסר לסיום פשוט: פוליסה ותיקה היא לא עוד שורה בדוח השנתי, היא חוזה עם תנאים שלפעמים אין להם תחליף בשוק. תזהו את הדור, תבינו מה ההבטחות שכתובות בו, ורק אז תחליטו. ומי שמציע לכם לבטל בלי שקרא את הפוליסה, גילה לכם בעצם כל מה שצריך לדעת על ההצעה שלו.
שאלות נפוצות
נכתב על ידי
רוזה אבידור, מומחית פנסיה, ביטוח ומיצוי זכויות
חשבת שכר מדופלמת, למעלה מ-20 שנה בניהול משאבי אנוש והסכמי עבודה, מנהלת הסדרים פנסיונים לעסקים ולעובדים. מלווה משפחות ועסקים בצמתים החשובים של החיים.
להכיר את רוזה
